שאלות רפואיות- אתיות
קטגוריה: איכות חיים
נוצר בתאריך: 11/03/2026
השבוע התיעצו עמי שתי משפחות בשאלות *רפואיות- אתיות*.
*מקרה ראשון*
מה עושים כשהמטופל מחליט שאינו מעונין בטיפול או בכל בירור, ומבקש לאפשר לו לסיים את חייו בביתו. האם יש חובה על הרופא או על המשפחה לדרוש בירור? או לחילופין, האם לכבד את רצונו בתנאי שצלול ומבין את משמעות החלטתו.
השאלה היא אתית. האם אוטנומיה של המטופל גוברת על הרצון של בני המשפחה או על המלצות רופא המשפחה ?
מדובר בבן 90 שהחליט לא לאכול ולשתות וירד במשקל עד כדי כיחשון.
בישיבה עם בני המשפחה הצעתי להתחיל במתן נוזלים תת עורי בכמות של חצי ליטר מידי יום, ולקדם הכנסת זונדה או ביצוע פג לקיבה למתן תוספת קלוריות. המטופל סירב להכנסת זונדה או פג לקיבה.
המלצתי הייתה לכבד את רצונו, אך רופא המשפחה דרש הפניה למיון לבירור של סיבת הכיחשון והפסקת האכילה. מאחר וגם חלק מבני המשפחה תמכו בכך, הכנתי מכתב הפניה למיון. לבסוף, המשפחה לא לקחה את המטופל למיון.
לאור זאת, המלצתי על הפניתו לטיפול תומך של הוספיס -בית, והוא נשאר במיטתו ובחיק משפחתו עד פטירתו.
*המקרה השני* יעוץ טלפוני-בשיחת ועידה עם המשפחה, על אמם בת ה 86 . האם היתה מרותקת וירודה קוגנטיבית,
לאחר אירוע מוחי שארע לפני שנה.
לאחרונה היא אושפזה באורולוגיה עקב חסימה של השופכה בכליה השמאלית והומלץ לנתחה לביצוע מעקף של החסימה.
המשפחה שאלה אותי כגריאטר, האם חובה לנתחה מיד או ניתן להמתין? בקשתי לברר את מצבה הנוכחי ונמסר לי שהאם חיונית ללא חום וזיהום, והאורולוגים לא דוחקים לנתח. *המלצתי* להמתין עקב מצבה התפקודי הירוד והצפי הנמוך להישרדות.
השאלות האתיות והרפואיות שעמדו בפני, האם המטופלים יעמדו בטיפול ללא סיבוכים שירעו את מצבם, או להניח להם, ב *שב ואל תעשה*.
זאת החלטה מקובלת בגריאטריה. זה לא שאני פסיבי, זה אומר שאני עוקב אחר המצב הדינמי של המטופל ועשוי לשנות את החלטתי לפי מצב המטופל.
כמובן שהחלטת המטופל והבנת מצבו משפיעה על ההחלטה.
אין כאן החלטות נכונות או צודקות. הרעיון הוא לכבד את החלטותיו של המטופל, ומאידך לראות את טובתו.
נדיר שאתנגד או אפעל לשינוי החלטותיו.
מצב זה אירע כשמטופל סכרתי בן 60 אושפז במחלקתי והומלץ לקטוע את רגלו עקב כיב סוכרתי מזוהם בעקב שסכן את חיו. המטופל סרב לקטיעה ולא עזרו הסברי שימות עקב זיהום. לאחר ששקע בדליריום ולא יכל לקבל החלטות, קראתי לבני משפחה ובקשתי למנותם כאפוטרופוס על גופו ולאפשר את קטיעת רגלו. בני משפחה הסכימו ואביהם נשלח לקטיעה וחזר למחלקה עם גדם. המטופל שוחרר לביתו לאחר כחודש כשהגדם נרפא. הוא חי במשך 8 שנים נוספות באיכות חיים טובה.