חיוניות בגיל המבוגר

שמי אפרים יאול, רופא מומחה בתחום הגריאטרי. אני פרופ' חבר קליני בביה"ס לרפואה האוניברסיטה העברית בירושלים ומוסמך בריאות הציבור. פרסמתי מעל 50 מאמרים בעיתונות הבינלאומית.

יליד תל אביב, דור שני לשואה, נשוי לשרה אב לארבע בנות וסב לנכדים.

ניהלתי את המחלקה הגריאטרית לסיעוד מורכב, במרכז הרפואי הרצוג, ירושלים מעל 30 שנה וכמנהל התוכנית ללווי רוחני עד לפרישתי.

כתבתי מספר ספרים "עת לחיות" בהוצאת מטר 2021. הספר עוסק בתובנות של רופא גריאטרי על יכולת האוכלוסייה המבוגרת להשפיע ולקחת אחריות על תפקודם בתהליך זקנתם. הוצאתי שני ספרים בהוצאת הגוינט-אשל "הזקן הסיעודי", ו"סיפורים שסיפרו לי מטופלי". כמו כן, הוצאתי שני ספרים הקשורים לבריאות, זקנה וסוף החיים בפרשת השבוע. "האדם המבוגר בפרשת השבוע" שבכל פרשה יש נושא גריאטרי הקשור אליה. והספר, "היבטי בריאות וזקנה בפירוש בעל הכלי יקר על התורה" (ראה מדור ספרים). מצאתי לנכון לקחת את פרשת השבוע שתמיד אקטואלית וניתן לפרשה בשבעים לשון, ולדלות ממנה תובנות התורמות לגיל המבוגר.

השקפתי היא שהזקנה מתויגת שלא בצדק כמחלה ולא כתהליך פיזיולוגי ארוך (כיום האדם יכול לחיות עוד שלושים שנה לאחר היציאה לגמלאות) שעשוי להיות מוצלח ותקין לרבים. רוב המבוגרים חיים בביתם הפרטי ומתנהלים לבד או בעזרת המשפחה\מטפלים, דבר המאפשר להם להישאר בקהילה ובביתם תוך קבלת סיוע ממשאבי הקהילה. תוחלת החיים הארוכה והתקדמות הרפואה שינו את הדמוגרפיה וכיום בני השמונים הם בני השישים של המאה העשרים. גם בגיל המבוגר יש לעמול, להתייגע, לעסוק בשמירת הגוף ובתחזוקתו, ולא לשבת על זרי דפנה, כי החיים מטלטלים ואין להרים ידיים ולוותר.

לדעתי ההערכה של התפקוד הוא לב הגריאטריה. הוא המדד העיקרי לאיכות החיים בגיל המבוגר. המטרה היא להיות חיוני בגיל המבוגר. חיוניות אינה רק עניין של תפקוד גופני ושכלי אלא היא שילוב של תפקודי נפש, חברה ומשמעות רוחנית. השנים הללו מציבות אתגרים חדשים, אך גם הזדמנויות לצמיחה אישית, יצירתית וחברתית. אני מבצע בדיקות והערכות תפקודיות לחולים בביתם במסגרת "ביקורי בית". האבחנות של המחלות הן לא העיקר, אלא היכולת התפקודית היום יומית ואיכות החיים הם הדבר האמיתי. בדיקת המטופל על כלל תפקודיו הפיזיים, שכליים, נפשיים, חברתיים ורוחניים תתן את התמונה המלאה.